אבל אני רעבה עכשיו!!!

הילדה: אבא אני רעבה.
האב: הנה סיימנו את הפגישה, ונלך לאכול.
הילדה: אבל אני רעבה.
האב: בסדר, הנה...אנחנו בדרך...
הילדה: אבל אני רוצה לאכול עכשיו!
אבא: אבל אמרתי לך...דבר ראשון נלך לאכול.
הילדה: אבל אני רעבה!!!!
אבא: בסדר. הנה אנחנו הולכים.

שיח נפוץ מאוד בין הורים לילדים. הילדה זקוקה לזמן קיטור, ואב מנסה לספק לה רגיעה.
זה לא עוזר, כי היא בכלל לא מקשיבה למה שהוא אומר. כלומר זה לא הרעב. זה הצורך לקטר.

 ננסה לשנות את הדיאלוג בזמן קיטור:

 הילדה: אבא אני רעבה.
האב: מה תרצי לאכול?
הילדה: אני רעבה!
האב: שותק.
הילדה: אבל אני רעבה!!
האב: שותק.
הילדה: אני רוצה לאכול עכשיו!!!
האב: מחבק. אני מבין...
הילדה: אוף, אני רעבה!!!
האב: שותק, מחבק, מתעלם מהמלל. פונה לאם – "דבר ראשון אנחנו עוצרים לאכול. מה תרצי לאכול?".
האם: אומרת מאכל שהילדה אוהבת. נאמר פיצה.
(בכל השיח הזה לא יוצרים קשר עין עם הילדה)
!הילדה מתערבת: אני לא רוצה פיצה.
האב: מה תרצי לאכול? פונה לילדה
אני רוצה גלידה. (האב ימתין שתאמר מה החלטתה. הוא לא יתחיל להציע לה מאכלים...כדי לקצר את תהליך הקיטור).
האב: פונה לאם – את גם תרצי גלידה?
האם: כן.
האב: אז נלך לאכול גלידה.

יתכן שהילדה תמשיך לקטר אף כי כולם בדרך לגלידריה. זה רק מוכיח שהצורך לקטר אינו קשור ב"רעב" ,אולי עייפה, אולי מאוכזבת ממשהו – איננו יודעים, ולכן מומלץ לא לכעוס, ובטח לא לנסות להציע פתרונות למאכלים.
יש עת לצחוק, לשמוח, להתעצב, לבכות, ו...לקטר. ככל שננסה לעצור זאת, הקיטור יאריך מעל ומעבר למתוכנן.
הקיטור הוא צורך, בעיקר של ילדים רגישים - יש לאפשר אותו.