החוש השמיעתי
נבדיל בין שמיעה, לבין קשב שמיעתי. השמיעה מכוונת לאיבר הנמצא באוזן הפנימית ונקרא שבלול. חרשות היא תקלה באיבר השמיעה. נוזלים באוזניים , למשל, זו לא תקלה באיבר השמיעה, אלא, מצב שבו עור התוף מתקשה להעביר צלילים אל פנים האוזן בגלל נוזלים בחלל האוזן התיכונה, ששם מיועד להימצא אויר בלבד. להקשיב, זה אומר להיות פנוי להכלת מידע. אחד הגורמים לקשיים בהקשבה, הוא נוזלים באוזניים. השני הוא רגישות לרעש.
רגישות-יתר שמיעתית
רגישות שמיעתית באה לידי ביטוי בשני אופנים:
1. רגישות גלויה
ילד כמו ראדר. קולט כל רחש בסביבה ומגיב לו, גם אם זה בכלל לא חשוב. זו מוסחות. זה יכול להיות צעדים במדרגות, מנורת ניאון . ילד יכול לצרוח על אחותו התינוקת שבוכה, יכול לגלות אלימות כלפי חברו ששרק, לקום מהשולחן כי יש רעשי לעיסה ברקע, להבהל מהפעלה של שואב אבק, או לא להגיע למסיבות.
2.רגישות סמויה
הילד מתנהג כלא שומע. זה יכול להיות בצורה של קשב סלקטיבי ( שומע מה שחשוב לו, ו"מתעלם" מכל השאר), או כסגירת קשב ממושכת. אחת הבעיות של סגירת קשב ממושכת היא עיכוב שפתי. מצד אחד המוח מגן על הילד מהצפה של גריה שמעיתית, ומצד שני, המחיר הוא - העדר תקשורת מילולית. קרל דלקטו הבחין כי ילדים הסוגרים את עצמם לסביבה, הם בעלי חיוורון בולט בפנים.
בתחום הקשב השמיעתי קיים מנעד: יש ילדים עם רגישות שמיעתית קלה, ויש כאלה עם רגישות שמיעתית ניכרת. למשל ילדים עם אוטיזם אגב, לא כל ילד עם סגירת קשב הוא אוטיסט! בנוסף, ילד יכול להיות עם רגישות גלויה ועם רגישות סמויה, זה תלוי בהקשר. כמו כן, לרוב, ילדים עם רגישות שמיעתית הם מוסיקליים מאוד, ובדר"כ גם הרעשנים הגדולים בסביבה.
הערה: לרכישת סרטון הדרכה מתאים יש לפנות אלי לייעוץ