החוש הריחי
לכל אחד מאיתנו ריח ייחודי מבחינה גנטית. הגירוי הריחי מועבר מקולטנים שנמצאים באף, ישירות אל המערכת הלימבית, האחראית על רגשות, תחושות וזכרונות, ולכן קים קשר הדוק בין ריח לתחום החברתי. אנו מגיבים בצורה רגשית למפגש עם ריח, לטוב או לרע. לתינוקות ריח טיפוסי שמייצר משיכה טבעית של המטפלים הראשוניים אליהם, גם משיכה בין בני זוג נקבעת בעיקר על- פי הריח, גם האוכל שאנו מכנים "טעים".
רגישות-יתר ריחית
היא נכנסת הביתה ואומרת - "אמא, הכנת היום מרק עוף נכון?" וגם שניצלים, אני מריחה". נכון נכון, קלעת בול. ואח"כ בחדר הילדים "תומר עשה קקי, איכס זה ממש מסריח אמא, תחליפי לו חיתול". אני לא הרחתי כלום, אבל יש לנו חיישן ריחות בבית - וזו בתי הדר. היא בררנית לאוכל, ויש מעט מאכלים שהיא מוכנה לאכול. בכיתה, היא מתלוננת שכולם מוציאים את הסנדוויצים, ויש ריח של בננה, וביצה וכו. ויש ילדים שהם "מסריחים" בעיניה והיא לא תתקרב אליהם. היא נמנעת מללכת לבתים של חברות, מעדיפה לאחר בביתנו, וכשהולכים לבקר את סבתא היא אומרת: "יש פה ריח של זקנים". והכי קשה עבורי, זה שהיא לא נכנסת לשירותים בביה"ס ומתאפקת כל היום עד שהיא מגיעה הביתה.
זוהי רגישות ריחית גלויה, אך קימת גם רגישות ריחית סמויה. והיא יכולה לבוא בביטויים מאוד מוזרים, כמו למשל, ללקק כל אביזר בסביבה (שלט של טלויזיה, שולחן, עמוד בחוץ), לסמן מקום בריח עצמי כמו שתן או צואה. אגב, ילדים שמרבים לרייר וחולצתם ממש נרטבת, מפיצים לעצמם ריח מיוחד עצמי, כדי שיסווה את ריחות הסביבה.
חסר בתחושה לריח
המוח לא סובל העדר תחושה, ולכן כשריחות בסביבה אינם מורגשים, קימת משיכה לחיפוש אחר ריחות עוצמתיים. זה יכול להיות גבינות מעושנות, ריחות של צמחי תבלין - רוזמרין, ומרווה, גם גרביים מסריחות ממש, להמנעות ממקלחת ולחויה נוחה עם תחושת הזיעה. וזה יכול להגיע, גם להרחה של ריחות שנחשבים טאבו, כמו צואה.