"...אל תקבלוני כמות שאני"

אל תקבלוני כמות שאני..."-  ספר מאת פרופ' ראובן פוירשטיין.
 בגיל שלוש הוריו קבלו את האבחנה -אוטיסט. רגישויות-יתר חושיות מנעו את השתלבותו בגנים השונים - היה צורח, סורט את עצמו - משתגע. יותר מידי רעש. יותר מידי ריח. יותר מידי מגע. יותר מדי גרייה חזותית. עד שבגיל שלוש עבר לגן תקשורתי שם החלו חייו החברתיים. שם החל לשמוח. 

כעת שהוא מוגדר אוטיסט מה הדרישות שלנו ממנו? מה השאיפות? לאן פניו מועדות? להתיחס אליו בטבעיות, כרגיל? לקבל אותו כפי שהוא? לנסות לשנות אותו? לרוץ לכל איש מקצוע אפשרי במטרה לקדם אותו? לקבל את זה שלא יהיה כמו "כולם"? לקבץ אותו עם ילדים כמותו? האם לרפד עבורו את החיים, שכן גם כך קשה? 

עתה, התעלמו מן הפתיח שלי, וחשבו על הילד שלכם. קראו את השאלות והגידו האם אלה אינן התחבטויות של כל הורה, ללא קשר אם הוא מגדל ילד עם תסמונת כלשהי? אנו מגדלים את ילדנו כשהעתיד מעורפל. קשה לצפות מה יצא מילדינו בעתיד למרות כל השקעתנו. למעשה לא ניתן לדעת. אנחנו עדים למצב בו אחד הילדים מתקשה מאוד בלימודים, בקושי סיים בית ספר, אך עשה חייל בצבא, ומאז חלה אצלו פריצת דרך בחייו. אנחנו עדים למצב בו הילד שלנו היה תלמיד מצטיין, אך בהמשך, לא האירה לו דרכו. אנחנו עדים למצב בו ילדנו היה מופנם ולא מקובל בחברה, אך כשבגר הפך חברותי יותר ויותר. 

ההתנסות, האינטראקציה עם הסביבה, המפגש עם האדם שמאמין בך, מחוללים בנו שינוי- מי שנולד עם נטייה להשמין לא חיב להיות בהכרח שמן. אנו יודעים שאם ישמור על תזונה ויתעמל, הנטייה הזו, הגנטית לא תצא לפועל. ללא ספק זו תהיה משימת חייו לעד, לעולמים. 

פגשתי משפחה יוצאת דופן. היא הגיעה אלי עם בנה האוטיסט - ילד יפה תואר בן 8. עיקר קשייו קשורים, כצפוי, בבעיות בויסות-חושי. הן אלה שמביאות אותו להתנהגויות מכבידות כמו צרחות, נשיכות ועוד. מה שהקסים אותי במפגש עם המשפחה היתה ההסתכלות על הילד, לא זיהיתי רחמים, לא הגנת יתר, לא אכזבה, ולא חוסר אונים. 

צפיתי במשפחה שמחה המגדלת בטבעיות, שני ילדים: אחד חכם, מוסיקלי, צרכן ונשכן. ואחת שקטה, יצירתית ואמוציונאלית. האם מספרת - היינו יוצאים לקניון, בני היה רץ לעבר האופק ונעלם בו במהירות. התגובה האינטנסיבית שלי היתה לצעוק, לעצור אותו, לדבר אליו, לתפוס אותו, לרוץ אחריו. התעייפתי. הפסקתי לצאת לקניון עמו. עד שיום אחד החלטתי לתת לו לרוץ אל עבר האופק ולהיעלם. עמדתי במקום וחיכיתי לראות מה יקרה. הסתבר לי שאחרי שהוא רץ ללא סוף. הוא גם חוזר. והוא מאושר. 

שאלה למחשבה:
כיצד מביאים את עצמנו למצב של העדר רחמים, שכן זו התנהגות מקבעת העוצרת התפתחות? ובחזרה אל הכותרת - "אל תקבלני כמות שאני" - הילד מוגדר אוטיסט בגלל התסמינים וההתנהגויות שמגלה. אם נדע להגיש לו את הסיוע שצריך יכול להתפתח בצורה בלתי רגילה בחברה. יכולתו הגלומה בתוכו הינה חידה עבורנו. להזכיר, לפני שנים, בעלי תסמונת דאון נחשבו מפגרים. כיום הם לומדים, מתנדבים בצבא, ומקימים משפחה. חייהם מלאים, לעיתים הרבה יותר מזוג "נורמלי" שאינו מוגדר בתסמונת כלשהי. חשבו על הנכים. כשאני רואה את קטועי-הגפיים משתתפים בקבוצת אתגרים (רכיבה על אופניים), רוקדים, משחקים בכדור, מתחרים, אני לעיתים מקנאה. לא במום שלהם. אלא ברוח.
רוח האדם היא אינסופית.