הגנת-יתר

מדוע אנו נוהגים בטבעיות וללא חשש עם ילד אחד, ועם השני, מתפתים להתאים את הסביבה עבורו? ממה אנחנו חוששים? כנראה שיהיה רע יותר, חמור יותר ממה שקים כבר עכשיו. אנחנו חוששים שנפגע בנפשו של הילד הרגיש, שגם כך מתקשה, אולי עצוב, ואינו מרוצה מחייו, ואולי אין לו חברים, ואנחנו מתחילים עם תהליך הפיצוי.  איך נוכל להעמיס עליו גם את הרצונות שלנו בתחום הבית והמשפחה ולהכביד עליו כל כך. לא מספיק קשה בחוץ? 

אך זו אינה הסיבה היחידה. ישנם ילדים שמבקשים מאיתנו להתנהג אחרת מכפי שאנו יודעים, או רגילים. לפעמים אפילו דורשים מאיתנו ללכת בדרך המנוגדת לאופיינו או לתפיסתנו. למשל, אם פאסיבית ושקטה, המרבה לשוחח, הילד יבקש ממנה, בהתנהגותו המסלימה, להפוך לאקטיבית. או אב שספג ביקורת רבה בילדותו, ונשבע לעצמו שלא ינהג כך כלפי ילדיו, ומכאן סיגל לעצמו התנהגות קיצונית מאפשרת מידי. הילד ידרוש ממנו להיות אסרטיבי, ולהפגין מעט כוחניות. כלומר ילדנו מבקשים מאיתנו לעיתים, לשבור את הייצוג הפנימי שיש לכל אחד מאיתנו לגבי מודל ההורות. וזה קשה!!! 

הם הגיעו לאבחון. אם חד-הורית; בחורה צעירה, יפה, חתיכה, לבושה בגדים רופפים וקלים. אוחזת בידו של בנה בן החמש. מסייעת לו להרגיש נח עם כניסתו לחדרי- מדברת איתו, שואלת אותו שאלות מחייכת אליו, מעודדת אותו להתיישב על הכיסא. הבן - חשדן, מהוסס, קלט בזוית העין את ארונית המשחקים, ופנה לעברה. לקח את קופסת הלגו, התיישב על הרצפה עם הגב אלי, ושחק להנאתו. הוא לא אמר שלום, לא שאל אם אפשר לשחק, לא ברר מי אני, ולא יצר קשר עין. היא התיישבה מולי וכוונה את הכיסא כך שתוכל להביט בו. אנו משוחחות.

בהדרגה גופו נע כך שאני כבר יכולה לראות את הפרופיל שלו. בינתיים אני מתענינת בגן שהיה, ברקע שלו, אלא שאני לא יכולה לדבר ברצף. בכל רגע הוא פונה אל אמו בשאלה, והיא ממהרת לענות. היא  מסייעת לו, מדגימה, מפתחת כל נושא שעולה לא באסוציאציה לראש, מעודדת, ומבקשת ממני סליחה. שוב פונה אליו, ומבקשת ממני סליחה. 

אני מבקשת ממנה לסובב את הכיסא כך שתפנה אלי, ותפנה את הגב אל הילד, אני מבקשת שתנסה לרגע ושתשתדל להתעלם מהשאלות המופנות אליה, ושנראה מה יקרה. בזמן הזה אני חושבת לעצמי - שניהם עסוקים אחד בשני. אין רווח, אין אויר. היא מסכימה - משנה את כיוון הישיבה,  אך קשה לה. היא עם הגב אל הילד, וניכר כי נאבקת עם עצמה שלא להסיט את מבטה לאחור (מדובר במרחק של כמטר). 

אני: האם הוא יודע מדוע הגעתם אלי? אני שואלת בקול כדי שישמע.
היא: אמרתי לו שאנחנו נשחק מעט.
אני: לשחק?
היא: כן. ועושה לי פרצוף שאומר - עדיף כך.
אני: אנחנו נשחק מעט, אך לא בשביל זה באתם אלי. אני מתעקשת איתה.
היא: אז..מה את מציעה?
אני: שנחשוב כיצד אני יכולה לעזור לו להרגיש טוב יותר. אולי בגן מעצבנים אותו מאוד? אולי הרעש מפריע לו שם (ברור לי שהוא שומע את השיחה ואני מכוונת את השאלות אליו).
היא: מתחילה ללחוש- הגננת לא כל כך יודעת מה לעשות איתו. היא די חסרת אונים. האמת שהוצאתי אותו מהגן כי זה פשוט היה מיותר.
אני: למה, מה קורה בגן?
היא: הוא לא משתף פעולה, ועושה מה שהוא רוצה. וגם אני מתלבטת איך להתנהג. אני יכולה לסדר את הסביבה כך שיהיה לו נח, אך זה מעייף, ואני לא בטוחה שכך צריך לנהוג. הוא קטע את שיחתנו - אמא אני צריך פיפי. היא לוקחת אותו לשירותים וכשהם חוזרים לחדרי, הוא נעמד על סף הדלת ומכריז שהוא רוצה הביתה. ואז מתחיל המשחק: היא אומרת לו-רגע נשחק קצת ואז נלך. והוא מתעקש שהוא רוצה הביתה. 

אני חושבת לעמי - אם הוא בא לשחק וללכת, מבחינתו זה התקיים. הוא שחק , ועכשיו הוא רוצה ללכת.
הערה - איני ממליצה להביא ילד לאבחון בטענה שהולכים לשחק, רק בשביל להמנע מעימות או ממבוכה. או להביא אותו לטיפול רגשי ולומר לו שהולכים לחוג. 

אני מציעה לאם שתצא עמו החוצה לגינה ולמרחב הפתוח, אולי שם יהיה לו נח יותר לשתף פעולה. האם קבלה את הרעיון. לקחה מזרן וטרמפולינה, אני נשארת בחדרי, מציצה מהחלון ורואה שהיא עושה הכל על מנת לעודד אותו לפעול, אך לשוא. אני יוצאת אליהם לגינה. הוא כבר די עצבני, עייף, ומתנגד בתוקף לשתף פעולה. ואז הוא משליך על אמו את בקבוק השתיה שלו. היא כועסת עליו ואומרת לו "תפסיק עם זה מיד." , לאחר עוד כמה זריקות, היא אוחזת אותו בכח. אך הוא נאבק, ובועט בה. והיא מושכת אותו לאזור הישיבה ומדברת אל ליבו. ואז הוא בורח. והיא רצה אחריו. ומושיבה אותו עליה, כשגבו צמוד לבטנה, ואז הוא נושך אותה ביד. וצועק שהוא שרוצה ללכת הביתה. והיא כועסת ושואלת. "מה קרה לך, למה אתה מתנהג ככה, אני לא מרשה לך, ושוב מסבירה לו...והוא הופך תוקפן יותר ויותר. 

ואז אני נכנסת לתמונה ומסייעת לה לעבור איתו את תהליך ה"הולדינג" הידוע לשמצה, וחבל שכך. לאחר כ - 40 דקות בו האם אוחזת בבנה בעידוד שלי, בתנוחה מסוימת, ללא דיבור, וללא יצירת קשר עין, רק אחיזה בלתי מאפשרת תנועה, וליטוף מידי פעם, .כשברקע צרחות שבר, נזלת, נשימה קצובה, וניסיונות התחמקות כל מיני. והוא נרגע. היא משחררת אותו בעדינות, בעוד אני מדריכה אותה מה לומר לו - "בכל פעם שתפגע בי או בסביבה אהיה חיבת לשמור עליך. אני אוהבת אותך" . הוא נעמד, היה חיב לומר את המילה האחרונה - בעט בה, ברח, ושוב אחזה בו, והם נכנסים לחדרי.

 והוא רק בן חמש. הוא מתישב עליה ברכות, נינוח, מותש, מתפנק, היא מלטפת אותו, והאבחון מתחיל, כשהוא מסכים לבצע את כל מה שאני מבקשת ממנו (תרגילי תנועה, גלגולים סיבובים, פעולות שילדים אוהבים לעשות).

הערה: לא מבצעים "הולדינג" ללא הדרכה מקצועית בשום פנים!!!
לסיכום: הגנת-יתר, עלולה לגרום לבעיות התנהגות. קים צורך להעסיק את ההורה כל הזמן - להיות במרכז חייו. במקום שהילד יהיה פנוי ללמידה, להתערות חברתית הוא צמוד להורה ומפעיל אותו. ממה הכל נובע?
מאהבה כמובן.