"לא יודעת", "לא זוכרת"

פגשתי היום ילדה שסיימה כיתה ב'.
ההורים מודאגים, כל כך הרבה קשיים לילדה - היא מתקשה לקרוא, מתקשה לכתוב, לא מבינה את הנקרא, יש לה קשיים חברתיים. "הצמדנו לה מורה להוראה מתקנת, והיא לא רוצה ללכת, אנחנו לא יודעים מה לעשות. 

אני מנהלת שיחה עם הילדה המקסימה והיפה הזו, ומבחינה שלוקח לה זמן רב לענות על שאלותיי. היא מדברת בשקט, בהיסוס, המשפטים מסתיימים אצלה בסימן שאלה. האם זה בטחון עצמי ירוד? האם בעיות שליפה? האם חרדה חברתית? רגישות-יתר לרעש? אולי מבוכה? 

אני מבקשת ממנה לצייר דמות של ילד או ילדה. מיד היא משיבה -  "אני לא יודעת". אני שותקת וממתינה (הרי לוקח לה זמן להגיב), והנה היא ממשיכה - "אני יודעת רק לעשות ככה..." היא מציירת סכימה של אדם. יפה- אני אומרת. אם כך, תעשי שהגוף שלו יהיה עבה.  היא מבצעת - "לא יצא לי...". אני שותקת (היא מצפה ממני לעזרה, לעידוד. אך איני מגישה לה אותו, להיפך, אני מסיטה את מבטי לעבר המחשב, וכותבת לי כל מיני דברים). 

לאחר זמן היא מגישה ציור. ההורים מופתעים. גם היא. 

 הבחנה: בעיות שליפה.
כשילדה סובלת מבעיות שליפה אנו ממהרים לזרז אותה, להגיש לה עזרה, לעודד אותה. בעצם כל מה שהיא צריכה זה זמן, ושקט למחשבה. היות ואין לה את זה, היא מתרגלת לומר באוטומטיות - " לא יודעת", "לא זוכרת".