לא תארנו שכך יקרה!

אורלי יקרה,
הגענו אליך לאבחון עם בננו שלמד בגן-חובה. אני מודה שהיינו סקפטים לחלוטין לגבי יכולת הקידום שלו, כי מידי יום הגיעו תלונות מהגננת, בעיקר על שימוש באלימות: דחיפת ילדים, כאפות – ככה סתם ללא סיבה. הבן שלנו היה חוטף משחק שרצה בלי לבקש רשות, ומקלל תוך כדי. חשנו בושה. חשבנו שצריך טיפול רגשי. דווקא הוא שמרבה להציק ,היה מתלונן פעמים רבות על כך שמציקים לו, ומעצבנים אותו. הגננת היתה מתארת אותו כ"פתיל קצר" - תוך שניות כועס, זורק חפץ, או מקמט דף. 

שוחחנו איתו רבות – היה מבין ומצטער, לפעמים מתעקש שאנחנו מאשימים אותו בלי סיבה. כשהגננת היתה פונה אלינו, לא ידענו מה לעשות, ומה להגיד- האם להעניש אותו בבית אחרי שקרה משהו בגן? ההתנהגות שלו במפגשים עם חברים, היתה ממש קשה. בהדרגה התחלנו להפחית בבילויים משותפים בשבתות, כי תמיד היה קורה משהו שנגמר בכעס, בצעקה, ובמבוכה. וכשהיינו מגיעים למשפחה, היינו מקבלים ביקורת על חינוך לקוי והעדר גבולות. הדבר היחיד שהיה יכול להשתיק אותו למשך זמן היה הטבלט. לא ניתן היה למצוא תחליף למשחק הזה. שעות על גבי שעות היה יכול לשחק. ואנחנו שידענו שזה לא בריא לו, אך התקשינו לעמוד בלחץ שהפעיל עלינו. וכשהיינו לוקחים את המשחק בכח, לאחר הקצבת זמן בה לא עמד, היה בוכה, וזועם, ואז התפתינו להבטיח לו כל מיני דברים....ממש קשה.

 ואז הגענו אליך. נתת לנו תוכנית עם תרגילים לעבודה יומיומית בבית. האמת שהיה קשה להאמין שתרגילים כאלה יכולים לחולל שינוי כזה. היינו מבצעים את התרגילים 3 פעמים ביום ללא פשרות. והתוצאה לא אחרה לבוא, אנחנו מופתעים מאוד: הילד שלנו יוצא יותר החוצה לשחק עם חברים, ואנחנו כמעט ולא שומעים תלונות על התפרצויות זעם בנוכחותם. הוא כבר לא הילד שההורים מבקשים להרחיק מילדיהם. בבית הוא מבקש מאיתנו לשחק במשחקי קופסה, כן, אותם משחקים שגרמו לו להתעצבן, ושלא היה יכול להמתין לתורו. הוא מדבר אלינו יותר בכבוד. כאילו מודה לנו על כך שמצאנו עבורו את הטיפול המתאים, והוא מביע זאת-  "אמא אני ממש אוהב אותך".