הדרכה הורית

מתוך הספר - "פשוט זה לא" של נאוה כהן - אנחנו נדרשים למצוא דרכי חינוך שיתאימו לערכים ולאמונות שלנו. רובנו איננו מעונינים בדרך החינוך המסורתית של הפעלת כוח ודרישה לציות, ואולם משהו חלופי סדור וברור אין לנו.

כהורים אנו רוצים לסייע לילדינו בשעת תסכול. לא פעם אנו לוקחים את האחריות מהם, כלומר "שודדים את הקושי". מצב .זה, כשנעשה על בסיס קבוע, לא מסייע לילדים לרכוש בטחון

חשוב להתאמן על משפטי שיקוף, במקום להגיש פתרונות לילדנו. המטרה לסייע לילד להאמין שהוא יכול להרגיע את עצמו, שהוא יכול למצוא פתרון לקשייו.

יוצאים לטיול משפחתי, הילד מקטר, הורס את האוירה, מה עושים?

זהירות עם הטלפון, השימוש המרובה בו, נותן תחושה שיש דברים חשובים ממני. ושעלי להמתין בסבלנות לקבל מעט תשומת לב.

לקיחת סיכונים היא חלק מתהליך ההתנסות בדרך לצמיחה, האם אנחנו הורים טובים יותר כשאנחנו דואגים?

הילדה: אבא אני רעבה. האב: הנה סיימנו את הפגישה, ונלך לאכול. הילדה: אבל אני רעבה. האב: בסדר, הנה...אנחנו בדרך... הילדה: אבל אני רוצה לאכול עכשיו! אבא: אבל אמרתי לך...דבר ראשון נלך לאכול.

בבקשה לא להעניש ילד בשלילת החוג האהוב עליו. אין קשר בין מה שקרה בגן או בביה"ס לבין החוג. עונש לא הגיוני יוצר מרחק ואי שיתוף פעולה.

בעבודתי אני נתקלת תכופות בבעיות התנהגות של הילד האמצעי. הבכור - עדין, רגיש, קשוב להוריו, הצעיר – מפונק, והאמצעי - תוססססס. הפתרון הטוב למצב, הוא להבטיח לכל ילד במשפחה זמן איכות עם ההורה, תוך הדגשת יכולותיו המיוחדות.

מ' הגיעה אלי בסערה, היא גרושה, ויש לה בן יחיד, עליו שומרת מכל משמר. הגירושים נעשו בצורה קשה, וקים מאבק בינה לבין הגרוש. בנה (בן 9) עבר אבחון בתחום החושי והתפקודי - נמצא צורך בתנועה, בעיות קשב, ופער לימודי גדול.

יהודה מצהיר שאינו אוהב ללמוד. אמו מתפלאת, כיצד ילד חכם, נבון סקרן, לומד עצמאי - אוטודידקט, לא מסוגל לפתוח חוברת ולמלא כמה פרטים בה.

הוא יפה, מוכשר מאוד, כולם מתפעלים ממנו - אבל הוא... חסר בטחון. אנחנו מעודדים אותו, מעניקים אהבה בשפע - אבל הוא... חסר בטחון. החדר שלו מלא במשחקים , גם ריהוט חדש - אבל הוא... חסר בטחון

סטודנטית מוכשרת מגיעה אלי לשיחות יעוץ. אין לה בטחון עצמי. היא לומדת בחוג למשפטים. היא אינה משתתפת בדיונים, אינה שואלת שאלות כי היא חושבת שדבריה אינם חכמים מספיק. היא מתביישת. מה עושים?

מרחק פסיכולוגי הוא ביטוי מופשט למרחק הקיים ביני לבין עצמי. לדומגא למרחק פסיכולוגי מצומצם - אני לא מצליח לקרוא, כולם מצליחים - סימן שאני טיפש, או דפוק, או לא מוצלח, או עצלן.

מדוע אנו נוהגים בטבעיות וללא חשש עם ילד אחד, ועם השני, מתפתים להתאים את הסביבה עבורו? ממה אנחנו חוששים? כנראה שיהיה רע יותר, חמור יותר ממה שקים כבר עכשיו. אנחנו חוששים שנפגע בנפשו של הילד הרגיש, שגם כך מתקשה, אולי עצוב, ואינו מרוצה מחייו?